הפוסט של נטע.jpg

הפוסט של נטע

לא הרבה יודעים, אבל כשהייתי קטנה נפלתי מענף של עץ.

בעקבות אותה נפילה קיבלתי מכה חזקה ברגל שעד היום אני זוכרת אותה.

החלטתי שאני לעצים לא מתקרבת יותר. מבחינתי, ט"ו בשבט היה סיוט. 

בכל שנה שבה הכיתה הייתה יוצאת לנטיעות, אני הייתי נשארת בבית. כולם ידעו שעברתי נפילה ואף אחד לא הכריח אותי להתמודד עם הפחד הזה.

אף אחד, עד שתומר שלי נולד. כבר בתור תינוק הוא אהב לצאת לגינה הציבורית והראה חיבור מאוד חזק לטבע. כשראיתי אותו מטפס על מתקני השעשועים שבגינה הציבורית, היה לי מאוד קשה. ברוב המקרים הייתי מעדיפה שאבא שלו יהיה איתו ולא אני.

ואז, ביום אחדו בלי כל הכנה מוקדמת, ראיתי את תומר שלי מטפס על עץ. מייד ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שירד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם הפחד הזה. עם החוויה הזו. עם הנפילה שלי.

תומר ירד בזהירות וכשראיתי שהוא בסדר והבנתי שהוא לא נפגע, נפל לי האסימון. אני חייבת לטפל בפחד שלי כדי לאפשר לתומר את ההתמודדות שלו בעולם.

אחרי שנים של טיפולים הפכתי למטפלת באומנות בעצמי, ולא סתם אומנות- אומנות בעץ.

את הקליניקה שלי פתחתי ב-2007 ומאז אני מטפלת בבעיות רגשיות, בטראומות ובחוויות הקשורות בילדות. ממש כמו שעשיתי עם עצמי.

נטע היא מטפלת באומנות מזה 14 שנים ומתמקדת בעיקר בטיפול בבעיות רגשיות ובטראומות. המטרה של הפוסט הוא להראות את הדרך שנטע עברה, לספר על חוויה רגשית שהשפיעה עליה לאורך השנים ועל איך שהיא הפכה אותה מחוויה קשה להתמודדות לחוויה נעימה.